הפרעת הקשב וההיפראקטיביות (TDAH) היא מחלה נוירופסיכיאטרית נפוצה כמעט כמו דיכאון, ובין פעמיים לשלוש פעמים נפוצה יותר מאשר סכיזופרניה. נתגלתה במאה ה-18, היא גנטית ופרינטלית ב-25% מהמקרים. כיוון שלא מכירים אותה מספיק, היא לא מאותרת ולא מטופלת באופן כללי. המחלה קיימת גם אצל מבוגרים וגם אצל ילדים, והיא משפיעה ברמה הביולוגית, הפסיכולוגית ויש לה השלכות ברמה המשפחתית, הכלכלית, המשפטית והחברתית.
המחלה גורמת לסבל, לכשלונות בבניית האישיות שלנו, וגם לחוסר יציבות בעבודה, בחברה ובחיים הזוגיים.
הקהל הרפואי מתחיל להתעורר לבעיה, ולכן יש ראייתות גבוהה יותר של המחלה. נערך מחקר רחב, וכבר ידועות במידה רבה אודות היסודות הביוכימיים, הנוירופסיכולוגיים והגנטיים שלה.
במקור, האבחון היה מוענק רק לילדים היפראקטיביים, אך בעידן האחרון גם צורות מבוגרות של המחלה התקבלו כעובדה.
אף שעדיין אין קריטריונים מותאמים במיוחד למבוגרים, האבחון מתבצע סביב תסמינים מרכזיים, כמו קשיים בשמירה על קשב, היפראקטיביות שהופכת למתח פנימי ודחפנות.
בגיל המבוגר, רק מעטים מתרפאים לחלוטין, אך אצל רובם התודעה לבעיה גדלה מכיוון שהחוסר בקשב והשלכותיו נשארים, בעוד ההיפראקטיביות הופכת למתח פנימי.
לאחר מספר סשנים של נוירופידבק דינמי, רוב האנשים שסובלים מהפרעות קשב מרגישים שיפור ברמת המחשבה, חשיבה ממומדת יותר ובנייתית יותר.
